<h1>רבינו ירוחם מישרים נ"ו ח"ה</h1>
<h2>דף מא.</h2>
הוציא שטר חוב על חבירו ואמר ליה פרוע הוא אמרינן ליה לאו כל כמינך זיל שלים ואי אמר לו אישתבע לי אמרינן ליה אישתבע ליה ואי לא טעין לוה אישתבע לי לא טענינן ליה ואי צורבא מרבנן מלוה לא מזדקקינן להשביע ואי תפס משל לוה שבקינ' ליה בידיה בלא שבועה ואי לא תפס ואמר בפני ב"ד נשבע אני כדי שלא אפסיד חובי משביעין ליה. ויש מחלקת אם זאת השבועה כעין דאוריתא לאפוכי ולאנקוטי חפצא אי לא ואנן סבירא לן כמאן דאמר כעין דאוריתא לאפוכי לאנקוטי חפצא וכן כתב הרמב"ם ז"ל. כתב אבן מגאש כי השטר שהוא מקויים ובחזקת כשרות כי הבא לערער שום ערעור אפילו בפסול השטר עליו להביא ראיה ועוד כתב שאם אמר לא קבלתי המעות אין שומעין לו וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ואם כופי' למלוה שיתן לו דמי ההלואה מאח' שכתבו השט' או אם יכול לחזור בו כתבתיו בדיני שטרות שבועות. פוגם שטרו לא יפרע אלא בשבועה ואף על גב דלא טעין לוה טענינן ליה והיא כעין דאוריתא לאפוכי ולאנקוטי חפצא שבועות.
<h2>דף מב.</h2>
שטרא ריעא לא מגבינן ביה כגון דאתי ביה תרי ואמרי לדידן אמר זייפו לי האי שטר ויש אומרין כגון שהעידו עליו דמהדר אזיופא כל שטרות היוצאים מתחת ידו מחזקין להם בחזקת מזוייפים עד שיעידו העדים שחתמו עליו וי"א דוקא על אותו פלוני כגון שאמרו העדים פלוני בקש ממנו זייף על שטר חוב של מנה והוציא שטר בזה אבל לא נחשוד אותו על כל השטרות שיוצאין מתחת ידו על אחרים אלא דוקא על אותו פלוני אבל אם העדים לא הזכירו שם לוה וסכום מעות נחשד על כל שטרותיו ויר' לי דאם באו עידי השטר והעידו הם בעצמם על כתב ידן גובין כתובות.
תן לי מאה זוזי שאתה חייב לי והא שטרא אמר לוה פרעתיך והביא עדים שפרעו או אמר תורי יהבית לך וקבילת זוזך אמסחתא כלומר בבית המטבחים ואמר מלוה הני סטראי נינהו כלומר מצד אחר היית חייב לי איתרע שטרא ור"ת כתב איתרע שטרא כזה לא כמו שטרא ריעא דלא מגבינן ביה דהתם חיישינן לזיופא והכא גובה בו וצריך בעל השטר דאיתרע לגמרי שטרא ומשתעבד לוה שבועת היסת ומיפטר והרא"ש כתב כי הוא כמו שטר' ריע' ורב האיי ורב שרירא ורב אלפסי והרמב"ם ז"ל כתבו דאיתרע מקרע קרעינן ליה ולא מגבא מגבינן ביה והרב רבי יוסף הלוי אמר והני מילי שפרעו בפני עדים ולא הזכיר השטר והעידו עדי' דבתורת פרעון נתנם לו ולא ידעי אי מהאי שטרא או משטרא אחרינא אבל אם העידו שנתן לו מעות לא ידעי אי בתורת פרעון או פקדון או מתנה לא איתרע שטרא ומגו דיכול לומר מתנה היו נאמן לומר סטראי נינהו והרמב"ן כתב דאפילו העידו סתם שלא ידעו אם הם בתורת פרעון דאיתרע שטרא שאינו נאמן מטעם מגו כי יותר אדם רוצה לפרוע מלתת מתנה וכן הרא"ש. ויש חולקין בזה כשנותן לו סתם המעות אבל פרעינהו בינו לבין עצמו מגו דיכול לומר לא היו דברים מעולם נאמן לומר סטראי נינהו שבועות.
<h2>דף מז:</h2>
שתי כתי עדים המכחישות זו את זו כגון אחת אומרת הרג ואחת אומרת לא הרג זו מעידה בפני עצמה בעדות אחרת וזו מעידה בפני עצמה אבל עד אחד מהכת האח' ועד אחד מהכת האחרת שהעידו עדותן בטלה לפיכך שני מלווי' ושני לווין ושני שטרות וכל אחד מהכתות חתומ' באח' מהשטרות וכל אחד מהשטרות כשר מלוה ולוה ושני שטרות אחד במא' וא' במאתים יד בעל השטר על התחתונה ואינו גובה כי אם השטר ממנה והלוה של מאתים נשבע ונפטר. וכתב הרמב"ם ז"ל ונר' לי ששבועה זו שישבע על השאר בנקיטת חפץ כדין מודה מקצת מאחר שעדים מחייבין אותו המקצת ע"כ. שני שטרות של שני מלוים ולוה אחד כל אחד מהמלוים נשבע שבאמת העידו עדיו ונוטלין כגון חנוני ופועלין אף על פי שהאח' שקרן הוא אם כופר הלוה לשניהם וכן כתב רב אלפס. שני שטרות ושני לווין ומלוה אחד בעיא ולא איפשיטא וכל אחד מהלווין נשבע ונפטר. וי"א חולקין וכתב רב אלפס והני מילי היכא דאתו כלהו בהדי הדדי לבי דינא אבל היכא דאתי מלוה בהדי חד מיניהו גבי מיניהו דהיינו זו מעידה בפני עצמה וזו מעידה בפני עצמה וכן הרמב"ם ז"ל. וכן נמי במלוה ולוה ושני שטרות דאמרינן יד בעל השטר על התחתונה מיירי כשהוציא שניהם כאחד בפני בית דין מגבין לו השטר הקטן ושורפין הגדול אבל יכול הוא להוצי' בב"ד אחר השטר הגדול ויאמר אין לי שטר אחר ובפני בית דין אחר יוציא שטר אחר ויגבה אותו וכתבו התוספות ובהא איכא לאיסתפוקי אם יוכל להשביעו שאין לו שטר שחתום בו כת אחר' מאותן שתי כתות או אם כבר גבה בא' מן השטרות ובא לגבות גם בשני אם יוכל להשביעו שלא גבה כבר וממה נפשך אם רוצה לשרוף את הקטן קודם שיבא לבית דין גובה הגדול שבועות.
